<h1>שו"ת הריב"ש סימן קע"א</h1>
<h2>דף טו:</h2>
ומה שאמרת שהגאונים והרשב"א ז"ל כתבו שהעובר על החרמים והשבועות הוא בכלל לא ינקה והיינו כעובד ע"ג דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ע"כ, אם הפליגו להגדיל העון ההוא כמו שעשו חז"ל שאמרו [שבועות ל"ט ע"א] שבכל עברות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן לא ינקה וכן שנפרעין ממנו ומכל העולם, לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור כמו באותן ג' עברות וזה לא עלה על דעת שום אדם ולא חשב אנוש. אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן, אמרו בפ' יש בערכין [ט"ו ע"ב] כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עברות ע"ג וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו'. וכן במס' נדרים [מ' ע"א] יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים, ובפ' ר"א דאורג [שבת ק"ה ע"ב] אמרו הקורע בגדיו בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד ע"ג, היאמר אדם באלו וכיוצא בהם יהרג ואל יעבור הא ליכא למימר.
גם מה שהבאת ראיה לאסור המעות בהנאה מפת שנאפה בעצי אשרה או בקליפי ערלה דאפי' נתערבה באחרות כלן אסורות לרבנן ואפי' לרבי אלעזר יוליך הנאה לים המלח כדאיתא בפ' כל שעה [פסחים כ"ז ע"א] ובפרק כל הצורות [ע"ז מ"ט ע"א]. מה ראיה היא זו, התם לכ"ע עצי אשרה וקליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם אסורין בהנאה אבל בכאן המעות האלו מי אוסרן. הקהל לא החרימו המעות שיהיו חרם אם לבדק הבית אם לכהנים כפי הסברות, כי אם עשו כן לא היה חל החרם ההוא עליהם שאין אדם מקדיש מה שאינו שלו או אפי' שלו כל שאינו ברשותו כדאמר רבי יוחנן פ"ק דמציעא [ז' ע"א] גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכו'. וחרמו של עכן היה שהחרים יהושע את יריחו ביום השביעי שהיתה העיר כבושה לפניהם ואמר אל העם [יהושע ו'] הריעו כי נתן ה' לכם את העיר והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וכו', וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש לה' אוצר ה' יבא.
ועוד דבזמן הזה דליכא בית אסור להחרים לבדק הבית דילמא אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומועל כדתניא בפ"ק דע"ג [י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה דקסבר האי תנא סתם חרמין לבדק הבית ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר, פירות כסות וכלים יוליך הנאה לים המלח וכו'. והרי"ף ז"ל כתב עלה [שם ד' ע"א מדפיו] ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ויליף לה מדאמרינן בערכין סוף פ' המקדיש שדהו [כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך, אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כלומר, דאי לכהנים אין להם פדיון אלא נתנין לכהנים כשאר מתנות כהונה והם חולין ביד כהן ובעודם ביד הבעלים אסורין בהנאה ומקשינן התם כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אימר דאמר שמואל שחללו, לכתחלה מי אמר הני מילי בזמן שבה"מ קיים משום פסידא דהקדש, אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה, אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומי מילתא ע"כ הסוגיא שם. ומכאן למד הריא"ף ז"ל דאפשר בפדיון בשוה פרוטה ולפרסומי מילתא בעלמא בארבעה זוזי, אבל בלא פדיון דינא הוא שיוליך לים המלח כדתניא הכא בברייתא והכא קתני דינא והתם אשמעינן תקנתא. וכן דעת הר"ם ז"ל בסוף הלכות ערכין וחרמין [פ"ח ה"י] אלא שבאר שזהו במפרש חרם לבדק הבית, אבל בשהחרים סתם קיי"ל סתם חרמים לכהנים ואין להם פדיון כדאיתא התם בברייתא ופסק כעולא דאמר התם בההוא עובדא אי הואי התם הוה יהיבנא כולה לכהנים דקסבר סתם חרמים לכהנים וכרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בן בתירא. ור"ת ז"ל [ע"ז י"ג ע"א] מחלק בין קרקע למטלטלין וההוא עובדא דהתם בקרקע הוה ומשום דלא אפשר בהולכה לים המלח יהבי לי' תקנה בפדיון וכיון דמוקמת אפדיון עביד ליה כשמואל, אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להשליכה לים המלח קנסינן לי' להוליכם בעצמם. והסוגיא שם מוכחת דההוא עובדא לאו בקרקע בלחוד הוה אלא מקרקעי ומטלטלי ולא חלקו שם בין קרקע למטלטלי אלא שבקרקע של ארץ ישראל לא חל עליו הקדש בזמן הזה שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכן לא הזכירו שאין להם פדיון אלא בחרמי כהנים וזה שלא כדעת ר"ת ז"ל.
<h2>דף כט.</h2>
ומה שאמרת שהגאונים והרשב"א ז"ל כתבו שהעובר על החרמים והשבועות הוא בכלל לא ינקה והיינו כעובד ע"ג דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ע"כ, אם הפליגו להגדיל העון ההוא כמו שעשו חז"ל שאמרו [שבועות ל"ט ע"א] שבכל עברות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן לא ינקה וכן שנפרעין ממנו ומכל העולם, לא אמרו בו שיהרג ואל יעבור כמו באותן ג' עברות וזה לא עלה על דעת שום אדם ולא חשב אנוש. אלא שדרך החכמים להפליג בהגדלת העונות כדי שישמר אדם מהכשל בהן, אמרו בפ' יש בערכין [ט"ו ע"ב] כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עברות ע"ג וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו'. וכן במס' נדרים [מ' ע"א] יצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים, ובפ' ר"א דאורג [שבת ק"ה ע"ב] אמרו הקורע בגדיו בחמתו וכו' יהיה בעיניך כעובד ע"ג, היאמר אדם באלו וכיוצא בהם יהרג ואל יעבור הא ליכא למימר.
גם מה שהבאת ראיה לאסור המעות בהנאה מפת שנאפה בעצי אשרה או בקליפי ערלה דאפי' נתערבה באחרות כלן אסורות לרבנן ואפי' לרבי אלעזר יוליך הנאה לים המלח כדאיתא בפ' כל שעה [פסחים כ"ז ע"א] ובפרק כל הצורות [ע"ז מ"ט ע"א]. מה ראיה היא זו, התם לכ"ע עצי אשרה וקליפי ערלה וקשין של כלאי הכרם אסורין בהנאה אבל בכאן המעות האלו מי אוסרן. הקהל לא החרימו המעות שיהיו חרם אם לבדק הבית אם לכהנים כפי הסברות, כי אם עשו כן לא היה חל החרם ההוא עליהם שאין אדם מקדיש מה שאינו שלו או אפי' שלו כל שאינו ברשותו כדאמר רבי יוחנן פ"ק דמציעא [ז' ע"א] גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכו'. וחרמו של עכן היה שהחרים יהושע את יריחו ביום השביעי שהיתה העיר כבושה לפניהם ואמר אל העם [יהושע ו'] הריעו כי נתן ה' לכם את העיר והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וכו', וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש לה' אוצר ה' יבא.
ועוד דבזמן הזה דליכא בית אסור להחרים לבדק הבית דילמא אתי בהו לידי תקלה דמתהני מהקדש ומועל כדתניא בפ"ק דע"ג [י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה דקסבר האי תנא סתם חרמין לבדק הבית ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר, פירות כסות וכלים יוליך הנאה לים המלח וכו'. והרי"ף ז"ל כתב עלה [שם ד' ע"א מדפיו] ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ויליף לה מדאמרינן בערכין סוף פ' המקדיש שדהו [כ"ט ע"א] ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרו לך, אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כלומר, דאי לכהנים אין להם פדיון אלא נתנין לכהנים כשאר מתנות כהונה והם חולין ביד כהן ובעודם ביד הבעלים אסורין בהנאה ומקשינן התם כמאן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אימר דאמר שמואל שחללו, לכתחלה מי אמר הני מילי בזמן שבה"מ קיים משום פסידא דהקדש, אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה, אי הכי אפילו פרוטה נמי לפרסומי מילתא ע"כ הסוגיא שם. ומכאן למד הריא"ף ז"ל דאפשר בפדיון בשוה פרוטה ולפרסומי מילתא בעלמא בארבעה זוזי, אבל בלא פדיון דינא הוא שיוליך לים המלח כדתניא הכא בברייתא והכא קתני דינא והתם אשמעינן תקנתא. וכן דעת הר"ם ז"ל בסוף הלכות ערכין וחרמין [פ"ח ה"י] אלא שבאר שזהו במפרש חרם לבדק הבית, אבל בשהחרים סתם קיי"ל סתם חרמים לכהנים ואין להם פדיון כדאיתא התם בברייתא ופסק כעולא דאמר התם בההוא עובדא אי הואי התם הוה יהיבנא כולה לכהנים דקסבר סתם חרמים לכהנים וכרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בן בתירא. ור"ת ז"ל [ע"ז י"ג ע"א] מחלק בין קרקע למטלטלין וההוא עובדא דהתם בקרקע הוה ומשום דלא אפשר בהולכה לים המלח יהבי לי' תקנה בפדיון וכיון דמוקמת אפדיון עביד ליה כשמואל, אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להשליכה לים המלח קנסינן לי' להוליכם בעצמם. והסוגיא שם מוכחת דההוא עובדא לאו בקרקע בלחוד הוה אלא מקרקעי ומטלטלי ולא חלקו שם בין קרקע למטלטלי אלא שבקרקע של ארץ ישראל לא חל עליו הקדש בזמן הזה שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכן לא הזכירו שאין להם פדיון אלא בחרמי כהנים וזה שלא כדעת ר"ת ז"ל.
